הקדמה : 
לא היה שום סיכוי, ישבתי מולו, איש הדור פנים זקן לבן מלא חן. 
כן, יש תקופות כאלה שאדם מרגיש עייף, שבור, בלי כוחות, אז החלטתי ללכת לרבי איתן, בחור בשנות ה-65 קשוב, ומטפל אישי. 
נפגשנו בביתו אחרי תפילת ערבית. 
בית נאה, רחב ידיים, בשכונת בקעה, בירושלים. שקט בבית, כבר רוב הילדים מתבגרים...
הפגישות עם רבי איתן היו טובות ומשמעותיים. אט אט אני חש טוב יותר, בטוח יותר וחזק יותר.
אבל אז התעוררה בי בעיה אחרת... כן אני יודע, מכיר את עצמי היטב, זה לא דבר חדש אצלי שכבר מגיל הנעורים, עוד בהיותי בן 16 בבני עקיבא, הייתי חרמן אוהב נשים. 
לא עשיתי עם זה כלום... נו בכל זאת דתיים, אז לא פוזלים החוצה. אבל אני? לא לפזול החוצה?! אוי, האהבה שלי היא נשים, עוד מהיותי יונק משדי אימי.
אז תמיד פזלתי אבל זה היה בגדר לראותם בלבד... 
אוי, כמה גמרתי ופינטזתי על אותם נשים...
אבל בשולמית היה משהו שלא נתן לי מנוחה, מהפעם הראשונה שראיתי אותה, היו לי דפיקות לב לא מוסדרות, אני לא מרוכז, לחוץ תמיד. רק לא, כאשר אני אצל רבי איתן.
שולמית אשתו של רבי איתן, אישה מתוקה ממש, כליל השלמות, בדיוק מה שאני אוהב אבל ממש.
ממוצעת בגובה 1.68 מ', רזה, בהירה מאוד, צנועה להפליא, גרביון משוך על רגליה, אך מבעדם, אתה רואה כפות רגליים אסתטיות המרוחות עם לק בצבע מודרני, חיוך ביישני ועדינות מופלאה.
נראה לי, שאיתן חש פתאום, לאחר כמה פגישות, שנוכחות אשתו בבית מפריעה לי בלשון המעטה. אז הפגישות הבאות, נעשו בחוץ, בחדר הלימוד שלוה ואני לא ידעתי את נפשי...
מה עושים לעזאזל?! אני נשוי עם ילדים, היא אישה צנועה וחסודה, גדולה ממני ב 20 שנה. די! אני כועס על עצמי, "תפסיק לחשוב על זה, זה אסור, אתה ממש מטורף", הייתי אומר לעצמי.
ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל מצאתי את עצמי כל יום מאונן עם תמונה שצילמתי את שולמית מבלי שאף אחד שם לב.
בלילה עם שרון, אני רואה את שלומית, חושב על שלומית, ואחרי יחסי האישות שרון שואלת אותי: "איך היה?". "שולמית הייתה מדהימה", באתי לומר. לא ידעתי את נפשי, מזל שהחדר חשוך ולא רואים כלום ( גם את שרון לא רואים). היא התקרבה אלי שוב לנשיקה חושנית, כן גם לי היה מדהים. "היית היום אגרסיבי וחזק, זה קצת כאב אבל זה היה שונה, הצלחתי ליהנות 3 פעמים" (אצלנו לא אומרים לגמור), אמרה לי אשתי. "יופי שרוני, אני שמח", עניתי ובליבי אני מבין מה שלומית עושה לי....
עצרתי היום במכולת השכונתית הסמוכה לביתו של רבי איתן, כדי לקנות סיגריות. הטלפון מצלצל - "כן, אה שלום רבי איתן", אני עונה, "אתה כבר הגעת אלינו?", הוא שואל, "אההה לא, לא אני בדרך, ממש 2 דקות אני מגיע, סליחה, אני ממש מגיע", אני עונה לו, "לא, לא", הוא עונה, "זה בסדר, אני בפקק ארוך עקב תאונה באזור לטרון אז בנחת", הוא מרגיע אותי, "טוב, אז תעדכן אותי מה קורה. תודה רבי איתן", אני משיב.
אני נכנס למכולת, ושלומית בדיוק אורזת מספר מצרכים בשקיות ושק נייר טואלט. "שלום הרבנית מה שלומך?", אני שואל, "טוב, תודה רבה", היא עונה, "אני בדיוק בדרך אליכם הביתה, בואי ואעזור לך", אני משיב, "לא, לא, תודה רבה אלון, איזה מקסים אתה, תודה", היא עונה לי. לקחתי ממנה מספר רב של שקיות, כמעט בכוח. "אני מרגישה לא נעים שאתה סוחב הכל", היא אומרת בחיוך הביישני שלה ואני כמעט מתעלף מחיוכה הקסום.
"נו, הפגישות עם איתן עוזרות?", היא מתעניינת, "הוא ממש מקסים, הוא יודע מה להגיד, איך להגיד, ומתי להגיד", אני עונה לה ומוסיף: "כן, כן הרבנית שלומית, הוא ממש מקסים, אני מרגיש מצוין עכשיו", "יופי", היא השיבה לי. 
הגענו הביתה, הנחתי את כל הדברים על השולחן במטבח, והיא ישר קוראת: "איתן, איתן, אלון כאן", "אהה, הרבנית, איתן התקשר אלי, עדכן שהוא תקוע בפקק. הוא בדרך, מתעכב מעט. אהה בסדר, בסדר, את רוצה שאחכה לו בחוץ?" אני שואל בגמגום, "לא, לא זה בסדר גמור, בוא שב", היא מרגיעה.
היא ניגשה לדלת, פתחה אותה מעט שלא יהיה ייחוד. "מה אתה שותה?", היא שאלה, "אה, קפה שחור בלי סוכר בבקשה", עניתי ותוך כדי, אני לא מצליח להוריד ממנה מבט. "בבקשה, וזו עוגת שוקלד שהכנתי הבוקר", היא מציעה, "תודה הרבנית, תודה...", עניתי מהופנט. היא הביטה בי ושאלה אותי: "האם הכל בסדר?", "כן, מצוין, למה את שואלת", התעניינתי, "אתה ממש אדום", היא ציינה, "לא, לא, אני יודע", אני מתחמק (מה אגיד לה עכשיו שאני מסמיק מלראות אותה ומלהיות איתה לבד?), "נו, מה אשתך עושה?", היא שואלת, "אהה, אשתי מורה לאמנות בבי"ס התיכון ע"ש גרוס", אני עונה. 
"הרבנית שלומית, אני יכול לצאת לסיגריה?", אני שואל, "בשמחה. אתה מזכיר לי עכשיו משהו, אבל לפני שאספר לך, אני מבקשת שתקרא לי שולמית ולא הרבנית, זה שאיתן רבצ'ין, זה לא אומר שאני רבנית. אני גם אישה פתוחה ולא בסגנון רבני", היא מציינת בפניי. נפלט לי בטעות: "זה לא נראה ככה, לפי מה שאת לובשת". אמרתי ורציתי לקבור את עצמי.
היא הסתכלה עלי, בחנה אותי 3 שניות, שמה את אצבעותיה על שפתיה, משרה פאסון של חושבת, ואני, רק רציתי להיעלם. "אההה אני רואה שאתה מסתכל עליי... מקווה שאתה אוהב מה שאתה רואה...", היא פלטה, ואני התחלתי להשתתק ולרצות למות. היא ניגשה למטבח והביאה לי כוס מים. "תשתה, תשתה", אמרה בחיוך מלא שלא ראיתי מעולם.
"מה עם הסיגריה, אתה לא רוצה לעשן?" היא שאלה, "אה כן, שכחתי, סליחה", עניתי מגמגם ויצאתי החוצה. הדלקתי את הסיגריה ולפתע היא יצאה אלי ואמרה: "נראה לי ששכחת את כוס הקפה שלך", "אהה, נכון, נכון, סליחה", המשכתי בגמגום. "אתה קצת מבולבל", היא אמרה והבינה בדיוק ממה זה קרה... "כן, כן, אני לא מרגיש טוב כל כך היום", השבתי לה, וראיתי בקצה שפתיה חיוך קטן שמסגיר הכל...
"אני הבטחתי לך, שאספר לך משהו לגבי הסיגריות, תדע לך, שהייתי מעשנת המון כשהייתי צעירה, אבל איתן לא אהב את זה, אז נאלצתי להפסיק. היום אני מעשנת מידי פעם כשבא לי ממש...", היא אמרה והושיטה את היד לסיגריה, אוי, כשהיא מעשנת, היא הרבה יותר יפה. נכנסנו פנימה והיא אמרה לי: "בוא ואראה לך מה יש לי עוד", היא הכניסה אותי לחדר השינה שלהם, פתחה את הארון, עלתה על כסא, משכה בגדים ומתחת הוציאה קופסה קטנה... "מה הרבנית, גראס?!", התפאלתי. 
היא הסתכלה עליי בנחת ובשקט ואמרה:
" 1. סיכמנו שאני לא רבנית.
2. אתה יודע ככה זה חוזרים בתשובה..."
יצאנו לסלון ושאלתי האם גם רבי איתן חוזר בתשובה?
"לא לא, נראה לך?!... שספרדי היה מקבל אשכנזיה?... אם הייתי דתיה מבית לא היו מחתנים אותי עם ספרדי", היא ענתה לי בחריפות, "אהה כאילו את סוג ב'?", שאלתי, "אתה לא מהמגזר החרדי אז אתה לא מבין כ"כ", היא הפצירה והמשיכה, |ספרדים מתחתנים עם ספרדיות ואשכנזים עם אשכנזיות בלבד, אם אתה רואה אצל חרדים נישואי תערובת, כנראה שאחד מבני הזוג פגום בו משהו...", "רגע רגע, מה פגום בך?!", אני שואל בתמיהה, היא משיבה לי בחיוך מעט מריר: |אני חילוניה, לא בתולה כבר מגיל 16 ולא הייתי עם אחד כמו שאתה יכול להבין..."
"אהה, אז עכשיו אני מבין מאיפה כל הידע שלך...", הבנתי בקול, היא חייכה ואמרה: "גרתי 3 שנים בבנגקוק, בקומונה גדלתי כחילונית עד גיל 30, חזרתי בתשובה ובגיל 32 התחתנתי עם השידוך שלי..."
"ואו, מדהים", אני השבתי.
"טוב אני נכנסת למטבח לנסות להשתלט על הכלים, אתה יכול לשבת לקחת לך ספר, יש פה ספרייה תורנית מלאה...", היא הפצירה לי. 
"תודה רבה", אני עניתי והיא נבלעה עמוק בתוך המטבח. אני לקחתי לעצמי ספר והתיישבתי בזווית שאוכל לראות את שולמית... לא ראיתי מילים בספר רק את דמותה מתנועע בקצב שטיפת הכלים ופתאום צלצול הטלפון קוטע את הריכוז. קולו של רבי איתן על הקו: "יש לי פה טרמפ והוא אומר שלפי ויז, וויז, לא יודע איך קוראים לזה, אני עוד חצי שעה בבית. אה בסדר, בסדר, אני אחכה לך בבית, יופי, יופי".
אני חוכך בדעתי מה לעשות... אני נושם עמוקות ומחליט לאזור אומץ... נעמדתי בכיור החלבי ליד שולמית, הפשלתי שרוולים והתחלתי לרחוץ כלים. "מה אתה עושה?!", היא שאלה בפליאה, "עוזר לך", השבתי והמשכתי: "איתן אמר שיגיע רק בעוד חצי שעה אז... יש לי זמן לעזור לך..."
- "איזה מתוק אתה", היא השיבה והוסיפה: "רק אנחנו צריכים לסיים את זה מהר, איתן לא יאהב את זה שאנחנו עומדים אחד ליד השני..."
- "אהה בסדר, לא חשבתי על זה ככה, אם זה מפריע לך אז לא, לא, אני סליחה", גמגמתי לה...
- "לא אלון זה מפריע לאיתן, אבל לי זה לא מפריע, למה שיפריע לי שבחור צעיר, יפה וחסון, שוטף כלים עם זקנה כמוני?". שתיקה מביכה... והיא המשיכה: "אז... באת לדבר עם איתן לגבי הזוגיות שלך?"
- "לא לא, סתם אני הייתי בתקופה קשה"
- "אהה, יופי, כי הרבה באים לדבר איתו בעקבות משבר בנישואין... אתה יודע מה מצחיק? שכל מי שבא, חושב שלנו אין משבר בנישואין...", ואו, הרגשתי ששלומית מכניסה אותי עמוק לחייהם... כן, ניסיתי להראות לה שלכולם יש משבר בנישואין וזה זניח... אבל היא המשיכה: "איתן הוא איש מדהים וקדוש, משתדל להתנזר מחיי עולם הזה...", "ואו איזה יופי", אני מנסה לנחם אותה...
היא פותחת את הדלת פתח גדול אומרת: "יותר טוב שאני אלך לחדר ואתה תשאר פה..." 
לאחר כמה דקות איתן מגיע ומציף: "ואו, אני מתנצל, סליחה, סליחה, אני ממש מתנצל..." 
"לא, זה בסדר הרב, הגעתי לא מזמן...", ניסיתי להרגיע אותו... "לא, לא, אתה יודע כמה זה אסור לבטל זמן?!", הוא המשיך בדאגה...
הפגישות ממשיכות, למרות שאני חש כי כבר אין לי צורך בהם, אבל כל שקל שאני משלם על פגישה, זה שווה לי, רק בשביל לראות את שולמית להגיד לה שלום ולראות את חיוכה.
ואכן מפגישה לפגישה, אני מרגיש שהיא מתנהגת אליי בחביבות יתרה, היא מרגישה במבטי ואולי אפילו שמחה בהם. שבוע שעבר, באחד הפעמים שעברה ליד השולחן, חייכנו אחד לשני והיא קרצה לי,
אבל לא ידעתי, ששבוע לאחר מכן, רבי איתן כבר יבשר לי את הבשורה הקשה ביותר מבחינתי, והיא שאין טעם יותר למפגשים. הוא מרגיש שאני אחרי המשבר ויש לו עומס גדול והיום נפרדים לשלום.
"לא לא, רבי איתן, אני צריך להמשיך, אני במועקה, זה טוב לי השיחות איתך", אני משקר לו כמובן והוא עונה לי: "לא לא, אלון, זה סתם מחשבות טיפשיות שלך", 
נפרדנו לשלום, אמרתי גם לשולמית תודה רבה על האירוח והרגשתי לחלוחיות המרטיבות את עיניי.
הלכתי הביתה, שבור כולי, רק חושב איך אני ממשיך את השיחה איתה, אני רוצה את שולמית, אבל זה בעייתי במגזר החרדי. לא יודע מה לעשות.
בערך חודש אחרי, יצאנו אני ושרון לחתונה של בחור מהקהילה שלנו. בחופה ראיתי את שולמית. לאחר החופה ניגשתי אליה בעוד שרון אשתי מדברת עם חברה מהאולפנא, שלא ראתה הרבה שנים.
- "שלום הרבנית שולמית"
- "היי שלום אלון מה שלומך?"
- "אני בסדר, מתגעגע לפגישות עם רבי איתן"
- "אהה, ואני חשבתי שאתה מתגעגע לשטוף איתי כלים...". השפלתי מבט מבויש והרגשתי איך איבר מיני מתקשה , "רבי איתן פה? אני אגיד לו שלום"
- "לא לא, הוא נסע לאנטוורפן בבלגיה, לאסוף תרומות למפעל חסד שלו, אני עוד מעט אצא מהחתונה, מקווה שיהיה לי טרמפ..."
- "אהה, אני אקח אותך בשמחה"
- "אה יופי מעולה, אתה פה לבד?"
- "לא, אשתי פה, אבל זה בסדר, אנחנו נסע דרכך..."
- "אה, לא לא, חשבתי שאם אתה פה לבד, אז כבר תבוא לשטוף כלים...", היא הפשילה מבט למטה וראתה (ויש מה לראות כשהוא עומד רואים שהוא עומד ) והביטה בי במעיין פרצוף המביע תקווה ורצון... באותו הרגע, ניגשתי לשרון, קטעתי את שיחתה בטענה שאני חייב לזוז כי יש פיצוץ צנרת ראשי במשרד ואני חייב לצאת ואני לא יודע כמה זמן זה יקח עד שהגיחון יגיעו אז הצעתץי לה שאולי תסע הביתה עם משפחת סטון. ווידאתי עם משפחת סטון שיש להם מקום לשרון ואז שלחתי נשיקה באוויר לעבר שרון ונעלמתי החוצה... את שולמית ראיתי יושבת על אחד הכורסאות בחוץ, סימנתי לה עם הראש שאנחנו יוצאים. "אתה בא לשטוף כלים?", היא שאלה בחיוך ממזרי משהו... 
אני הגעתי לאוטו, היא הגיעה אחריי למקרהנ שמישהו לא יראה או ירגיש ויצאנו. שקט מעיק היה בנסיעה. "מה, ככה נשתוק?" שאלתי, היא השיבה: "סייג לחוכמה שתיקה".
"תעצור לי ברחוב המקביל לבית שלנו, אני כמה דקות בבית ובאה, תחכה לי בצד השני של הרחוב, אחרי גן השעשועים", רגע, שאלתי אותה לאן היא הולכת, כי הייתי בטוח שאנמחנו עולים "לשטוף כלים". "אברושמי בבית, נלך למקום שקט, תארגן מקום" היא אמרה לי בעודה צועדת במהירות. ואני במחשבות של איזה מקום עלי לארגן? לא הבנתי, מה בית קפה או מסעדה, על מה היא מדברת? ואם יראו אותנו שם? לא זה מסוכן?! חשבתי לעצמי ולא עשיתי דבר. לאחר 20 דקות, היא שבה למקום שקבענו מאחורי גן השעשועים, היא אחזה תיק קטן ונכנסה מתנשפת לאוטו... "סע", היא הפצירה בי "לאן?", שאלתי, "מה זאת אומרת?! למקום שארגנת... הבנתי, הבנתי, סע לכיוון הכניסה לעיר, דקה מטפלת במשהו"
"יש לך אינטרנט בטלפון?", היא שאלה.
- "כן בטח"
- "תביא לי אותו", היא נכנסה במיומנות לא אופיינית לדוסים , לאחר דקה אמרה: "תמשיך לכיוון שורש..." האסימון מתחיל לרדת לי ואני מרגיש יובש בגרון, מתחיל להזיע, מנסה בשארית כוחותיי לשאול את שולמית האם זה שם הנעורים שלה, היא צחקה... "נראה לך שהורים חילונים אשכנזים יקראו ככה לבת שלהם?!... הערב תקרא לי פרח. כן, שמי הוא פרח... רגע, רגע, תעצור לי פה, כן כן, בתחנת הדלק". עצרתי כמעט בחריקת בלמים בתחנת הדלק באבו גוש.
"כואבת לי הבטן, אני צריכה לשירותים. כמה דקות חוזרת". היא נעלמת מעיניי ומיד חוזרת. "יש לך אולי מספריים באוטו או אולי סכין יש לך?"
- "רגע אחפש בתא כפפות. כן יש לי סכין יפני קטן"
- "יופי", היא צהלה, חטפה אותו מידי ונעלמה צוהלת. חיכיתי לה במקום שלא יפריע, בסמוך למקום שמנפחים אוויר, מנסה לעכל מה קרה ב-40 דקות האחרונות. מבין כנראה לאן זה הולך, אבל לא מאמין שזה באמת הולך לשם, לאחר כ-15 דקות, צועדת לכיוון האוטו, אוחזת בתיק שלקחה עם הכתוביות הידברות כנס נשים חרדיות, אני מסתכל ומשהו לא ברור לי... אני ממש, אבל ממש מחסיר פעימה. שולמית צועדת לכיוון הרכב בצעדים איטיים, מחוייכת כולה... רגע, אני הוזה?! אני שואל את עצמי, לא ככה היא יצאה מהרכב... צועדת בנעלי עקב, שמלת ערב ארוכה אפורה ונוצצת עם מחשוף מטורף שרואים כמעט הכל, שסע ענק עד אמצע הירכיים, שיער שטני חלק עם גווני אפור לבן של התבגרות, מתנופף לו ברוח הירושלמית, היא נוקשת על חלון הרכב במקום בו אני יושב, אני פותח את החלון ואומר: "ש-ו-ל-מ-י-ת" אבל היא ממלאת את פי בלשונה הרטובה והחמה, מתגלגלת לה עם רעותה, מתנתקת מסתובבת סביב הרכב, נכנסת למקומה: "היי אלוני, אם אתה קורא לי עוד פעם הערב הזה שולמית אני אקרע אותך!", "יאללה, מתאים", השבתי בצחוק...
הנסיעה הייתה קצרה, מלאה מבטים חושניים. אחזנו ידיים וכל פס האטה בדרך ניצלנו לנשיקה. הגענו לשואבה והווייז הורה לנו לעצור בסמוך לבקתה קטנה עם מעט דשא. בחוץ נדנדה וכורסת גינה ומעליו מתנוסס השלט 'פנינת האוהבים שואבה'.
יצאתי, פתחתי לה את הדלת, הושטי לה יד, קרבתי אותה אל חיקי, התעלסנו, נשענים על הרכב צעדנו יד ביד, שמחים ומאושרים. אני בן 40, ילדון משהו והיא הרבנית בת 60 וקצת.
נכנסנו לחדר רחב ידיים ובאמצע עומדת מיטת אפיריון. מעל המיטה מראה בה ניתן לראות את כל המתרחש בה, בצד החדר יש ג'קוזי ושולחן קטן עם 2 כוסות יין ובקבוק. זהו, הגיע הרגע, אני לא מחכה שנייה, כמעט באלימות, בעוד דלת הכניסה נשארה פתוחה, אני מצמיד אותה לקיר, מרים את שתי ידייה, מחזיק אותם על הקיר, מתקרב לשפתייה היפות ולשונותינו רוקדות יחדיו כאילו מכירות זו את זו שנים רבות. היא דוחפת את גופה קדימה, מנסה להרגיש את זקפתי. "אני אוהבת אותו גדול וחזק אלון"
- "כן פרח שלי, תקבלי אותו מתי שתרצי"
- "כן אלוני, אני רוצה אותו כל הזמן כל הזמן"
נזרקנו על המיטה מתעלסים בחושניות מתגלגלים, הנה והנה, משיל מעלי את הבגדים...
- "לא זה מטורף, לא לא, זה מטורף!", היא אומרת ושולחת יד להחזיק בו וממשיכה: "ואו, כמה הוא יפה, איזה צבע יפה יש לו, ואו, זין תימני, איזה כיף", היא נעצרה, התיישבה בשילוב רגליים על המיטה והפצירה בי: 
1. יש לאיתן זין קטן , חצי משלך 
2. אין לו זיקפה חזקה 
3. הוא מתנזר אז זה קורה בליל הטבילה אחרי מקווה ועוד פעם בשבת 
"מה גם, שמעולם לא נגעתי לו בזין. אני שוכבת על הגב, הוא בא שוכב עלי, מכניס אותו קצת, מתעלסים, קצת נשיקות, הוא גומר, יוצא, מתקלח והולך לישון. מה גם שבשנים האחרונות הוא גומר די מהר, משהו כמו 30 שניות..."
פרח קמה, מוציאה מהתיק סכין גילוח, מורידה את השמלה ואז אני רואה ששולמית נראית כמו בחורה בת 19, שדיים בנוניים עדינים, אני מסתכל על התחתון שלה ומתגלגל מצחוק... "מה זה?!" פרח עם תחתון לבן גדול של חרדים... היא די נפגעה מעט, אז מיד קמתי לחבק אותה חיבוק חם, הכנסתי את ידי מבעד התחתונים להגיע לערוותה, אצבעותי נתקלו בפלומת שיער גדולה, היא הרגישה נבוכה והתקדמה לכיוון המקלחת. התיישבה על האמבטיה, הרטיבה את הכוס שלה, מרחה סבון נוזלי והחלה מגלחת אט אט את הכוס. התיישבתי לידה. "30 שנה לא גילחתי את הכוס", היא הצהירה. העברתי עליו את האצבעות והתחושה הייתה מדהימה. "אבל רגע, חכה קצת, סבלנות...", היא השיבה לי, "שתמיד לא יהיה לך סבלנות לחכות, אני מבטיח לך גם שתיהי בת 100, אני אחשוק בך... מאיפה השמלה שבאת איתה היום? איפה החבאת אותה?", כולי מתפאל משולמית, "השמלה, היא מהחתונה של אסתר ביתי", היא השיבה, "מה, כזו שמלה?!", שאלתי, "מה, את עובדת עלי? איזה מחשוף היה לך, איזה שסע...", אני ממשיך והיא צחקה ואמרה שבחתונתה היא לבשה חולצה מלמטה, כך שזה לא מחשוף ולגבי השסע, היא חתכה את זה בשרותים ובשביל זה הייתה צריכה מספריים או סכין.
לפתע צלצול הטלפון. קטע את פרח. "זו בטח שרון!" השבתי והרגשתי פתאום שפרח חוששת למקומה, פתחתי את כל ברזי המים במקלחת חזק ועניתי: "היי שרון, מה קורה הגעת הביתה?  כן כן, חמודים ממש סטון האלה... כן כן, אני אגיע מאוחר, תלכי לישון..."  בעוד פרח מלטפת אותי ודוחפת לפיה את הזין שלי, אני מסיים: "לילה טוב מותק..." 
"כן אהה, כן פרח, כן זה טוב, כן זה טוב..." משכתי אותה מהמקלחת לכיוון המיטה, היא זרקה אותי עליה, וקפצה שוב לענג לי את הזין... "ואו איזה גודל", ניסתה לומר ואז היא עצרה, הביטה בי וביקשה ממני: "דפוק אותי בפה אלוני, דפוק אותי חזק",
- "לא מתוקה, קשה לי להיות אגרסיבי מידי איתך, אני רוצה לאהוב אותך..."
- "בבקשה, אם אתה אוהב אותי, אז דפוק אותי חזק בפה, אני רוצה את זה, אני מתה לזה, בבקשה...", היא התחננה בפניי ואז היא ירדה שוב, ליקקה את הכיפה, תפסתי לה את הראש ודחפתי אותו פנימה בחוזק. מכניס ומוציא במהירות... "גע גע", אני שומע את הקולות היוצאים מפיה. אני עוצר לרגע, היא מביטה בי ומוסיפה: "תמשיך, פאק תמשיך, אל תעצור!", זה קשה לי אך אני עושה כרצונה עד שאני מרגיש שאני מתחיל להיות רגיש. מושך אותה למיטה, מפסק את רגלייה ומתחיל ללקק את נעלי העקב שלה. מוריד אותן אט אט ומלקק בתאבה את כפות רגלייה הסקסיות. היא עוצמת את עינייה ומתמכרת לעונג והטעם של הרגליים שלה מושלמות. "כן, אני אוהבת את מה שאתה עושה לי, זה כיף להרגיש נאהבת, נחשקת... ואו אני מתה... כן תמשיך". אני עולה אט אט לעבר הכוס שלה, אני חש את גופה מתרגש לקראת לשוני, רק מנשיפות הרוח עליו. אני נוגע בקצה הדגדגן שלה עם לשוני והיא ממשיכה להתענג: "אהה כן, לאט כן, לאט זה טוב אלון, זה טוב לאט... אתה מענג אותי, זה טוב לי, תמשיך אתה משגע אותי... כן, לא אלון, לא אני גומרת... לאט כן, מהר חזק כן..." גופה מתקשח, היא מקמרת את גבה, מנסה לדחוף את ראשי אחורה וזרימה יוצאת מגופה וממלא את פי, אוי כמה שהוא טעים, אני דוחף לה 2 אצבעות לכוס וממשיך ללקק לה את הדגדגן בשילוב גירוי נקודת ה-G עם אצבעותי. פרח לא משתלטת על עצמה גונחת בטירוף עד שחלונות הצימר לא מסוגלות לעצור אותן ויוצאות לחלל האוויר: "כן, פאק אלון כן! אתה משגע לי את הכוס אני לא יכולה יותר! תעצור פליז..." ומנה נוספת מגופה מטעימות את פי.
- "רגע אלון בוא אלי", היא מבקשת ואני נשכב על גופה כאשר הזין שלי מתחכך בין שדייה הזקורים ונכנס לפיה ושוב.
אני מכוון אותה לתנוחת דוגי סטייל, מביא קנדום מלביש אותו על הזין, פרח שולחת את ידיה לזין שלי, מושכת את הקנדום ואומרת לי: "אני רוצה אותו בלי, אני רוצה להרגיש אותו חזק ואני רוצה שתגמור לי בכוס. אין לך מה לדאוג אני כבר לא בגיל של הריון, אני רוצה שתשאיר לי מגופך בגופי".
אני משחק עם הזין שלי על הדגדגן שלה ומחדיר אותו והיא ממשיכה להתענג: "כן הכל, כן זה טוב, הוא מגיע לי עד הגרון, כן...", אני מרטיב עם אצבעותיי, את פי הטבעת שלה ומעסה אותו כן לאט לאט... - "אלון לאט לאט, אני בתולה שם... אבל אני רוצה שתמשיך..." האגודל נשאר על הפתח, מעסה אותו היטב ואז היא מחליקה אט אט פנימה... "אני לא מסוגלת להמשיך, זה מטורף... כן" , אני מתחיל להתנשף והיא מבקשת ממני שלא אגמור, אני בסערת גמירה ומכניס לפרח 3 אצבעות לתחת ומזיין אותה חזק בכוס ואז אנחנו שתינו מאבדים שליטה וגומרים... 
- "אה הרבנית, אה זה טוב שולמית שלי הרבנית שלי..." אני אומר וקולותינו מתערבבים בחלל החדר. גומרים בהרמוניה משותפת ונשכבים על המיטה. אני מעולף ופרח מרעיפה עלי נשיקות חמות ורטובות.
- "אני אוהבת אותך אלוף שלי, בחיים לא הרגשתי ככה, תבטיח לי שלא תעזוב אותי", היא הביטה בי מתחננת...
- "פרח, שולמית הרבנית, בחיים לא אעזוב אותך, את עושה אותי מאושר", פרח הוציאה מאצבעה אחת מן הטבעות, "תביא לי את האצבע שלך" והכניסה אותה פנימה, "אהובתי, אני לא יכול לשים אותה על היד, את מבינה, נכון?..."
- "בסדר, אבל תשמור אותה אצלך שתיזכר בי כל הזמן".
התארגנו, התלבשנו ויצאנו. לקחתי את פרח עד מקום מסוים, לא הרחק מביתה ומשם היא לקחה מונית... 
התקשורת עם שולמית הייתה קשה, וניסיתי לשדל אותה לקנות מכשיר מתקדם, לקח כמובן זמן עד שהצליחה להסביר לרבי איתן שזה בסדר ושתהיה הגנה כמו של חרדים ואכן בשעה טובה קנתה מכשיר סמסונג קלאקסי שהצעתי לה, עם 2 סימים. התקינה על המכשיר הגנה של נסטפארק בסים אחד אך הסים השני היה פתוח לתקשורת בנינו...
זה הגיע מהר מאוד, הרצון וההרגשה של החוסר.... רק רציתי לשמוע אותה, לראות, להיות איתה כל הזמן. הפרפרים בבטן לא הפסיקו, הרגשתי מיום ליום שאני נקשר אליה יותר שאין דבר בעולם שאני רוצה יותר ממנה ולשמחתי ההרגשה הזו הייתה הדדית והפרש הגלים לא הפריע לאהבה ולתשוקה בנינו.